נסעתי אל ליל הסדר אצל אמא אבל קצת אחרי שסיימנו, ארזתי את התרמיל שלי, שמתי בו מספר חפצים שימושיים, שק שינה, פנקס ועפרון ובאתי לצאת מהבית. 

אמא, אני הולך אמרתי 

לאן? 

לחצות את הנגב

מתי אתה חוזר? 

עוד חודש אולי חודשיים

זה היה בתקופה של חיפוש עצמי, רציתי את הדרך לחיים. ידעתי שהמדבר הוא המקום הנכון לחפש תשובות וטיילתי בו ללא הרף. בכל הזדמנות יצאתי למדבר יום או שבוע העיקר לשוטט בגפי ולהתמכר לעצמה, לנופים, לחיים למדבר. 

הגעתי לאילת, בדרך עברתי אצל חבר שהשלים לי את המפות לנגב. ביום הראשון ישבתי על החוף מנסה לעקל את ההחלטה הספונטנית שלקחתי יום קודם. לא תיארתי לעצמי שאת החודש וחצי הקרוב אני הולך לבלות במסע רגלי ארוך ומאתגר שישנה לי את החיים. 

ואכן בסיום הטיול לאחר ימים ולילות של הליכה ארוכה ומייגעת, במעלות הקשים, בפסגות ובערוצי הנגב המשנים את פניהם לפי סוג המסלע עליו דרכתי. אחרי ששתיתי את מי הגבים, המעיינות ובורות המים העתיקים. אחרי שהתמודדתי עם מזג האוויר הקשה של אותה השנה שהביא עלי גשמים עזים בלילות הנגב הקרים אך מנגד שלח אלי את קרני השמש הלוהטות שגרמו לי להתחבא בשעות היום בסדקים ובמערות. אחרי שנשפכו לי המים הרחק באמצע המדבר והשאירו את פי וגרוני כמהים לטיפת מים שתקל עלי. אחרי שמצאתי את עצמי לא פעם מתמודד עם הדבר הכי קשה, עם עצמי. ישיר, כואב, שמח והכי אמיתי כמו שרק המדבר יודע לספק.
אחרי כל הקשיים, ההתמודדויות והחוויות, שכבתי כשאני צף על המים המלוחים של ים המלח. הייתי שמח, למרות הרגשת הצריבה של המלח על הפצעים שצברתי במסע המייגע. שמח על זה שברגעי המשבר, כששאלתי את עצמי מה אני עושה פה ולמה לעזאזל יצאתי למסע הקשה הזה עניתי לעצמי את התשובה שהשאירה אותי שם, במדבר, במסע, בחיפוש.