נקודת מוצא: בכפר שטילי סמוך לגבול צ'צ'ניה.

הסיטואציה: 12 שעות בטרמפ עם חבורת מטיילים ליטאים עד לעיר טביליסי.

האוטו: גדול, זקן, נוסע על גז, מתחמם מהר, מכסה מנוע בתוך האוטו, 15 קמ"ש לאורך רוב הדרך, 3 ידיות הילוכים, 2 ספסלים.

הנורא מכל עדיין לפני. אם חשבתי שחם ליד מכסה המנוע אז כנראה שטעיתי.

לילה, סמוך לכפר שטילי שליד גבול צ'צ'ניה. ישבתי עם מטיילים ליטאים במעגל סביב מדורת ענק שחיממה את כולנו. לאחר כמה כוסות יין, אוכל טוב ודיבורים אל תוך הלילה. כולנו הלכנו לישון. בבוקר הסתבר לי שהם נוסעים לטביליסי. מתי? שאלתי, עוד מעט כשיגיע הוון ענו לי. אבל איזה וואן ואיזה נעלים צחקתי לעצמי כשראיתי רכב מקרטע בקושי חונה ליידנו. העמסנו תרמילים, את עצמנו וכמה ככרות לחם ויצאנו לדרך.
בזמן הנסיעה מוזיקה גיאורגית נשמעה בקושי מקדמת הרכב. "מזל שמשהו ברכב הזה עובד" מישהו זרק לחלל האוטו וכולם התחילו לצחוק. "המזל האמיתי, שיש לנו אוהלים ושקי שינה" אמרה נוסעת אחרת. "ואוו מהירות שיא! 19 קמש! עכשיו יש סיכוי שנגיע מחר ולא בעוד שבוע" נשמע שוב הבדרן שלנו, שלא השאיר לנו אויר לנשימה מרוב בדיחות הזויות באנגלית עם מבטא ליטאי.
כל עוד הרכב הצליח לנסוע ולא היה במנוחה. ישבנו כולם על התרמילים, מצטופפים, נקרעים מצחוק, מתלוננים, סובלים מחום, מנסים לנשום, אוכלים לחם ושוב יורדים יחד מהרכב כל פעם שהוא נתקע. מחכים, מתיישבים בצל, מחפשים נוף, מסתובבים ומפנטזים על גלידה קרה.
אחרי הכל הוא עדיין נוסע, נכון שזה דרש קצת אלימות מצד הנהג ונכון שזה היה ארוך אך בסוף הגענו.

הסיטואציה: נסיעה במרשוטקה דרך העיר זוגדידי עד למסטייה.

האוטו: סביר, חנוק, מדיף ריחות נוראים.

טביליסי, בוקר אחרי הנסיעה עם הליטאים יצאתי בשעת בוקר מוקדמת לכיוון הדידובה didube תחנת המרשוטקות המרכזית. (מרשוטקה marshutka- כלי התחבורה הציבורית המקומי).
בדידובה ניגשתי לאדם שהיה קרוב אלי. "סד אריס מרשוטקה זוגדידי?" (איפה המרשוטקה לזוגדידי) אמרתי.
הוא סימן לי עם היד ואני הלכתי אחריו. תחילה הגענו לחלון מסורג, הקיר היה צבוע אדום ומאחרי החלון ישבה בחורה צעירה. הבנתי שכנראה זו קופה לתשלום על הנסיעה. זוגדידי אמרתי לה, היא לקחה פתק קטן רשמה משהו והגישה לי אותו. "12" היה רשום על הפתק. הוצאתי 12 לארי, הנחתי על הדלפק וקיבלתי קבלה. עכשיו התחיל המירוץ. האיש הלך מהר תוך כדי שהוא אומר לי דברים לא מובנים בקול ומסמן לי עם היד לבוא אחריו.  נדחקתי עם התרמיל בין כל האנשים הרבים שהיו בדידובה. הגענו לטרנזיט יחסית גדולה, היא כבר היית עמוסה אנשים, ריחות וחבילות.  עליתי, התיישבתי ואמרתי לאיש תודה רבה. כמעת 7 שעות של נסיעה פרועה עם הפוגה בפקקים מידי פעם, חלפו להם ואני ירדתי בזוגדידי.
עם תרמיל על הגב, תיק קטן על הבטן. הלכתי בהליכה מהירה בעיר זוגדידי, שואל אנשים איפה המרשוטקה למסטייה.
"חם, לח ודביק בזוגדדי" אמרתי בעברית לאדם מקומי לבוש מדים כלשהם. "אה?" הוא ענה והסתכל עלי מוזר. "עזוב, איפה המרשוטקה למסטייה?" הוא הריץ אותי בעיר עד לנקודה מסויימת שם הוא הצביע לכיוון מסוים ונטש אותי.
מצאתי את המרשוטקה רגע לפני שהיא נסעה, ניסיתי לבקש מהנהג לחכות רגע. אף מילה שאמרתי לא עזרה, כל יושבי המרשוטקה לא הבינו ששלפוחית השתן שלי לא תשרוד יותר. לא הייתה בררה, עם יד שמאל הצבעתי על רוכסן המכנסיים ועם יד ימין סימנתי לכיוון הרצפה תוך כדי שאני מוציא מהפה קולות. פשששששששש, פשששששש.
התפרצות צחוק כזו לא ראיתי מימי, 16 גיאורגים פצחו במקהלת צחוק מטורפת, מהנהנים בראשם לאות "כן זה בסדר" , הו, הו (כן, כן) אמר הנהג.
איזו הקלה, חזרתי למרשוטקה שוב כולם פצחו בצחוק, רק שהפעם התחלנו בנסיעה. עם קצת עזרה שלי כולם פצחו במחיאות כפיים למשמע המוזיקה שהתנגנה ברקע. בסוף הנסיעה נפרדנו, ואני סוף סוף יכולתי לנשום לרווחה.

מסטיה- בטומי

רכב מלא חיילים שפגשנו בדרך

נקודת מוצא: מסטייה.