"לפני חודשיים נמצאה גופה של תייר שנאכלה ע"י דובים, זאבים וחיות בר. אי אפשר להוכיח קשר בין שוד אלים של הצוענים לטריפה למרות שאנו בטוחים שיש קשר בין השניים. אתה בחור עם הרבה אומץ ושכל, מישהו אחר כנאה היה מת עכשיו והופך לארוחת ערב של חיות הבר פה"

כך סיים קצין המשטרה הרומני את הסגה הארוכה שנמשכה כמה שעות והשאירה אותי דרוך עם המחשבה שרק שנייה אחת מפרידה בין החיים למוות.

תכלס, שמחתי שהסיפור נגמר בחיפוש משטרתי, אם חבורת הצוענים הייתה מכה ושודדת אותי כנראה שהחיפוש היחיד שהיה מתבצע הוא של הגופה שלי.

מזל? שכל? אומץ? אני לא בטוח, אני יודע רק דבר אחד. אני חי.

כך זה התחיל

שעת ערב מאוחרת, בישראל כבר חשוך בשעה הזו אך פה ברומניה האור כאילו מנסה להישאר עד לרגע האחרון. מאיר את השמים בשעות בהם ילדים כבר הולכים לישון. בחורה צעירה ויפה, באמת יפה מצליחה להבליח כמה מילים באנגלית ומנסה לעזור לי. אני מסביר לה ברומנית שבורה לאן אני רוצה להגיע. תוך דקות חצי מהעיירה מתאספת סביבי, חצי מסבירים לי שאני צריך להמשיך לכפר הבא ומשם לתפוס טרמפים, אחרים טוענים שאני צריך להחליף שם עוד מקסי טקסי (מונית שירות מקומית) מישהו מציע שאשן אצלם בבית תמורת סכום לא מבוטל של כסף. לאי? אני שואל. יורו הם עונים. אני אומר לו בעברית " שמע אני נראה לך פראייר?" הוא מנסה להבין ואני עונה ברומנית עם חיוך "תודה אבל לא". 

 

ניגזר גורלי להישאר בעיירה, נכנסתי לפאב המקומי ולקחתי חצי ליטר בירה, בינתיים טענתי את הבטרייה של הפלאפון. הברמנית שואלת מאיפה אני ואנו מתחילים לדבר על הבדלי החיים בין ישראל לרומניה. 

הספיק לי אז יצאתי ברגל מהעיירה והתרחקתי מרחק של כמה ק"מ אל תוך היער. בזמן שהשמים השחירו הכנתי מעט אוכל וחשבתי על הסיטואציה. יצא לי להיתקע בכל מיני מקומות הזויים בעולם כבר אבל הפעם הייתה הרגשה עילאית. מין אופוריה של יום טוב ומדליק. הבנתי שהיקום מזמן לי חוויה מיוחדת, אבל מה? 

 

קצין המשטרה שהגיע לתחקר אותי

רגע חולף ואני שומע מלמולים, אני מרים את הראש ורואה למטה בתחתית ההר מספר צלליות של גברים, חלקם מגודלים. אני מבחין מהר מאוד שלכולם יש מקלות בידיים ולפי תנועות הגוף והקולות נראה שפניהם לא לשלום. לרגע אני מרגיש את בית החזה מתכווץ, הבטן מתהפכת והאוויר כאילו נשאר מחוץ לריאות. 

אני מכבה את הפנס ומתחיל בפעילות מיידית לחלוקת סיכונים. חלק מהכסף בנעל ימין חלק בנעל שמאל הדרכון בתחתונים ועוד כמה פעולות בזק, בארנק השארתי מעט כסף כדי "לשחד אותם". 

ככול שהם מתקרבים הזמן הופך לנצח והמצב מתברר כגרוע יותר ויותר. אני מתחיל לחשוב על כל סדנאות ההישרדות אותן אני מעביר ועובד עם הטכניקות לשליטה על פחד וניהול מצבי חירום אותם אני מלמד.

 

אני מחליט להילחם במצב, לא לוותר! ההחלטה החשובה ביותר בהישרדות היא לא לוותר. שתף אדיר של אדרנלין ממלא אותי. אני מתחיל בהליכה אל עבר חבורת השודדים, אחד מתחיל לרוץ לעברי, מניף את המקל. אני מרים יד וצועק, הי!!! הוא נעמד, צועק לי ברומנית, כסף! אלכוהול! אני ממשיך להתקדם, הם מקיפים אותי. מנסים להבין מה קורה, בנתיים גמלה בליבי החלטה גם אם זה יכאב הראשון שמכה אותי חוטף כהוגן. הם מתחילים להילחץ, אני שואל ברומנים אם הם מדברים אנגלית, מסביר להם בשילוב של רומנית ואנגלית שהחברים שלי כבר באים מהעיירה. סיפור שיסבך אותי בחקירה וחיפוש של כמה ליצנים לבושי מדי משטרה.

 

אתה לא לבד הוא שואל? 

השתגעת? כאן? לבד? מה פתאום… יש לי כמה חברים והם יודעים שאני מחכה להם כאן. הם כבר באים. 

 

הם מתחילים להתווכח ברומנית ומחליטים לעזוב אותי, מצטערים, אל תתקשר למשטרה טוב? 

אני עונה בסדר, הכל בסדר. הם מתחילים לסגת, אני בהליכה מהירה אל האוהל מתחיל לקפל ציוד בלי הכרה. דוחס הכל, קושר, מוודא שלא שכחתי כלום ויוצא בהליכה עם תרמיל. עכשיו חבורת הליצנים מגיע עם מתורגמן, הם מחכים לי ליד המפגש עם הכביש הראשי. הזמנו משטרה חכה כאן. כמה דקות אחרי מגיע רכב דייצ'יה מיושן ממנו יוצאים 2 לבושי מדים שמבקשים את הדרכון שלי, הם מתחקרים אותי ועוסקים בעיקר סביב השאלה כמה כסף יש לי. אחרי שעה הם מתייאשים ולוקחים אותי לעיירה. משאירים אותי שם במלון עם אמירה חד משמעית לפקידה "הוא משלם שליש"

כך זה נגמר

אל תכנסו ללחץ
רומניה היא מדינה מדהימה ובטוחה אך גם מלאת ניגודים. מי שיוצא לטיול עצמאי בהרים של רומניה צריך להבין את הסכנות של היציאה לטיול לא מודרך ובוודאי באזורים מורכבים ומלאי צוענים. מז"א מתחלף במהירות, דובים מסתובבים להנאתם, צוענים, רועי עדרים ואנשים שהתרבות אצלם היא שונה מהתרבות הישראלית.
בייעוץ אותו נותן לאנשים היוצאים לרומניה אני מדגיש את הסכנות והמקומות הבעייתיים, ישנם כבר כמה אנשים שלא הקשיבו לייעוץ שלי והלכו למקומות שאמרתי להם במפורש לא להגיע אליהם לאחר ששאלו. מיותר לציין שחלקם היו זקוקים לחילוץ ועזרה שאותה נתתי מהארץ בעזרת הקשרים הרבים שיש לי ולצוות שלי.