קטעים מיומן מסע – בן אדם מה לך נרדם

תמונה ממצלמת הפילים שלי, תודה לאלמוני שצילם

בן אדם מה לך נרדם

קטעים מיומן מסע ישן נושן שנכתב לפני כמה שנים כשחזרתי בשאלה. היום (4/10/2014) אחרי שעשיתי סדר במחברות שלי החלטתי להעלות את המילים על המקלדת, מחכה לתגובות שלכם כאן למטה או בפרטי.

----

"4 בבוקר, אני אבוד, מחפש את עצמי. הטל מכסה את שק השינה שלי, בפנים חם לי ואני מתחיל להילחם ברצון העז להישאר לעוד כמה שעות שינה ולשכוח מהכל עד שהשמש תציץ. קול הרוכסן של השק"ש מנפץ את השקט של המדבר, גל של רוח קרה מכה בי ללא רחם ואני יוצא אל החושך המדברי כשאני יחף וללא בגדים למעט תחתוני בוקסר. אני עומד על החלק הפנימי של השק"ש ומתחיל ללבוש חולצה ארוכה ומרופטת. אין אף אחד מסבבי למעט חיות בר. אני הולך יחף כמה צעדים הצידה מהשק"ש, הקור של אדמת הלס המדברית מוציא ממני חיוך. אני נעמד, מביט אל הכוכבים ומשתין. רגע של שלווה מדברית אמיתית ללא שום מחשבה. אני חוזר לתרמיל, מוציא את הסיר שלי, הוא שחור מפיח המדורות שהצטבר עליו מבחוץ. קצת מאמץ והסיר יושב על מדורה בזמן שאני מסיים להתלבש ולארוז את התרמיל הישן והכבד שלי.

את הבוקר אני אוהב להתחיל בעלייה יחד עם אור ראשון כדי להגיע בזמן לזריחה, המפגש עם השמש העולה במזרח תמיד נראה לי יפה וסקסי יותר מהמפגש עם השמש היורדת במערב. בכל מקרה אני פוגש את שניהם כל יום תוך כדי הליכה באחת מהמלחמות הקשות בחיי כשאני מסתובב עם תרמיל ישן, שק"ש חדש, נעליים בלויות באמת, מכנס קצר ומעיל מרופט.

מידי פעם אני מתעד את הרגע עם עפרון במחברת שלי פעם זה שיר, פעם סיפור ופעם ציור. לעיטים הייתי מוציא את מצלמת הפילים המיושנת ומצלם תמונה או שתיים. 


מחוץ למדבר אני בודד, עם מלא אנשים מסבבי אך בלי אף אחד באמת. אנשים שפוגשים אותי באקראי קוראים לי תימהוני, האיש עם התרמיל, הנווד או האלכימאי. אני מאוהב, לא באישה ולא בגבר, אני מאוהב במדבר. בכל הזדמנות אני בורח אליו, במדבר אף אחד לא שואל אותי שאלות.
אני בורח אל המדבר כי במדבר בלב העצמה אני מרגיש את החיים, אני בורח אל המדבר כי בניגוד לסובבים אותי המדבר תמיד מבין אותי ומקשיב לי. אני בורח אל המדבר כי המדבר מכוון אותי תמיד להרגיש שלם וללכת אחרי הלב שלי. 
אבל בעיקר אני בורח אל המדבר כי שם יש לי את האומץ לחשוב באמת מה נכון בשבילי."